החלטה בתיק בש"פ 5628/11

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) מיום 28.7.11 במ"ת 27084-07-11, בגדרה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים.

 1.       כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב)לחוק; והחזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק. העורר בבש"פ 5628/11 הואשם בנוסף גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

           כתב האישום שלפנינו כולל חמישה נאשמים, ולשם הנוחות, נכנה אותם בשמותיהם: חמזה, וחיד, עאדל, נסים ועמאר (נאשמים 1-5 בהתאמה). כל החמישה הם קרובי משפחה - נסים ווחיד הם אחים ועמאר הוא גיסו של נסים (נשוי לאחותו) וחמזה ועאדל הם אחים.

           על פי המתואר בכתב האישום, בין משפחת סלים לבין משפחתו של טלאל נמר (להלן: המתלונן), קיים סכסוך ממושך שהביא למעשי אלימות קשים בין שתי המשפחות, ובין היתר, אירוע בו דקרו בניו של המתלונן את עאדל כשבועיים לפני האירוע מושא כתב האישום. בבוקר יום 26.6.11, המתין המתלונן ועמו אנשים נוספים בצומת שועפט להסעה שתיקח אותם לעבודתם בעיריית הרצליה. בשלב זה הגיעו כל חמשת הנאשמים למקום, כאשר חמזה, וחיד ועאדל מצוידים בסכינים ונסים ועמאר מצוידים באקדחים. בהגיעם למקום, תקף חמזה את המתלונן ודקר אותו באמרו לוחיד "תהרוג אותו" ואז דקר אותו וחיד בצווארו ובפניו, בעוד נסים יורה באקדחו מספר יריות באוויר ועמאר מכוון את אקדחו לעבר המתלונן. מיד לאחר מכן נמלטו העוררים מהמקום באמצעות כלי רכב שהמתינו להם במקום. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חתכים וחבלות והוא אושפז למשך שלושה ימים.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 25.7.11, הצדדים טענו בפירוט במישור הראיות לכאורה, כמו גם לשאלת קיומה של חלופת מעצר.

           בהחלטתו מיום 28.7.11 סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את חומר הראיות לכאורה, תוך שהוא מתייחס לטענות העוררים לקיומן של סתירות, קשיים ראייתיים ולטענות האליבי של העוררים, והסיק כי קיימות ראיות לכאורה נגדם. נקבע כי יש עילת מעצר, ואף בהתעלם מעברם הפלילי של העוררים, הרי שנסיבות האירוע -התארגנות קבוצתית, תוך שימוש בכלי נשק חמים וקרים לאור היום, אף מבלי לנסות להסוות את זהותם של התוקפים - מצביעות על קיומה של מסוכנות ועל חוסר יכולת ליתן אמון בעוררים ונשללת האפשרות לשחררם לחלופת מעצר.

3.        טרם אפנה לטענות הצדדים, אייחד מספר מילים לעניינו של עאדל, השונה במעט מעניינם של יתר העוררים.

           עאדל היה בעת האירוע מושא כתב האישום, "אסיר ברישיון", לאחר ששוחרר ממאסר ביום 25.5.11. במסגרת תנאי שחרורו נדרש עאדל, בין יתר התנאים, להימצא במעצר בית בין השעות 20:00 עד 06:00, ולפיכך הואשם כאמור גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

           למחרת האירוע מושא כתב האישום נעצר עאדל לחקירה בחשד למעורבות באירוע. משנסתיימה חקירתו, שוחרר מבלי שהובא להארכת מעצר. לאחר כ-10 ימים, ביום 7.7.11, נעצר עאדל לחקירה בשנית, והפעם מעצרו הוארך עד ליום 11.7.11 (החלטת בית משפט השלום, כב' השופטת מ' אביב). ביום 11.7.11 ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו של עאדל, אך בית המשפט (כב' השופטת ע' כהן) הורה על שחרורו בתנאים מגבילים עד ליום 13.7.11.

           בבקשת המשטרה להארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, צוין כי עקב תקלה של המשטרה לא הוגש ערר על שחרורו של עאדל ודבר שחרורו לא הובא לידיעת הפרקליטות. אי לכך, בעת הגשת הבקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים לא היה עאדל עצור. בית המשפט המחוזי הורה, כאמור, על מעצר העוררים עד תום ההליכים, אולם לבקשתו של בא כוח עאדל, וחרף התנגדות המשיבה, עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 31.7.11, ובהחלטתי מיום 1.8.11 הוריתי על הארכת עיכוב הביצוע עד למתן החלטה אחרת.

           קיצורו של דבר, נכון להיום, כל העוררים, למעט עאדל, נמצאים במעצר.

           ומכאן לעיקר טענות הצדדים.

4.        עאדל - בהתייחסו לחומר הראיות לכאורה, עאדל טען כי המתלונן כלל לא הזכירו, וכאשר נשאל לגביו אמר שלא ראה אותו במהלך האירוע. עאדל הפנה לסתירות בין גרסאות העדים אשר העידו כי ראו אותו באירוע לבין גרסתם של המתלונן ושל שני עדים נוספים אשר לא ראו אותו בזירה. לטענתו, שני העדים שטענו כי ראו אותו בזירה, מסוכסכים עם משפחתו והם בעלי אינטרס להפלילו. עוד נטען למחדלי חקירה, ביניהם אי עריכת מסדר זיהוי ואי בדיקת טענת האליבי שלו כראוי. לבסוף מבקש עאדל להדגיש כי כתב האישום לא מייחס לו מעשה תקיפה אלא נוכחות בזירה בלבד, כי לא נשקפת ממנו מסוכנות, וכי החזרתו למעצר לאחר ששוחרר לחלופת מעצר אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת.

             עמאר - עמאר חזר והעלה טענת אליבי לפיה בעת האירוע היה בביתו. לטענתו, אשתו יכולה לאשר טענה זו, אלא שהיא נסעה בשעתו לסעודיה, ומשחזרה, כלל לא נחקרה. משכך, הגיש עאדל לבית המשפט תצהיר של אשתו המאמת את טענת האליבי שלו.

           עמאר הצביע על כך שלא הואשם בתקיפה פיזית של המתלונן, אלא בכך שכיוון אקדח לעברו. לטענתו, מאיכוני מכשיר הטלפון הסלולארי שלו עולה כי השיחה הראשונה בבוקר האירוע היתה בשעה 05:20 והשיחה אוכנה בהר הזיתים. הדבר לא מתיישב עם הטענה כי השתתף באירוע הדקירה שהתרחש, על פי מצלמות האבטחה, בשעה 05:16 בצומת קוקה-קולה שבכניסה למחנה הפליטים שועפט, מאחר שלא ייתכן כי יכול היה להגיע לאיזור מלון הר הזיתים בתוך כ-4 דקות. בנוסף, מדובר בשיחה נכנסת לטלפון הסלולרי שלו, מה שמחזק את טענתו כי באותה עת ישן בביתו. עוד נטען, כי איכוני המכשיר לא מתיישבים עם טענות המשיבה ביחס לאיכוני מכשיר הטלפון של עאדל - אשר נטען כי החזיק במכשיר הטלפון של אחיו חמזה - בשעה 05:22 ליד מלון נובוטל.

           עמאר הפנה להודעות שוטרי מג"ב שהגיעו לזירה לאחר האירוע ותשאלו אנשים שהיו במקום האירוע, ואלו מסרו להם כי היו רק שני תוקפים לבושים שחור שברחו ברכב מאזדה לבן, וכי קליע אקדח נמצא רחוק ממקום האירוע. הדברים אינם מתיישבים עם הטענה שהיו חמישה תוקפים שברחו ברכב אחד, וכי התוקפים ירו רק בעת מנוסתם ולא במהלך האירוע הנטען.

           לטענת עמאר, עדי התביעה המרכזיים הם בני משפחה אחת בעלת אינטרס לנקום בו ובמשפחתו, ויש סתירות בעדויותיהם. הקלטה סמויה שנערכה בינו לבין חמזה כאשר שהו בניידת, מעידה על חפותו, באשר הוא נשמע שם נותן ביטוי לתסכולו על כך שנעצר לשווא על משהו שלא ביצע. כך, לדוגמה, אמר "נשבע לך אם אני הייתי ועשיתי, לא הייתי כועס...נראה שהרבה אנשים עצורים חפים מפשע, הם רק רוצים לתפוס ולעצור". בחקירתו במשטרה אף הפציר במשטרה לבדוק את מצלמות האבטחה במקום האירוע ובשכונה בה הוא מתגורר.

           בנוסף ולחלופין, עתר עמאר עתר לבחינת חלופת מעצר בהיותו אב לשבעה, העובד לפרנסתו בעבודת כפיים, כך שמעצרו פוגע במשפחתו באופן מיידי; עברו הפלילי דל ובלתי רלוונטי; חלקו בפרשה שולי; והוא שיתף פעולה עם חוקריו.

             חמזה- חמזה הפנה לסתירות בין הודעתו הראשונה של המתלונן לבין הודעותיו המאוחרות, וטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי גביית ההודעה הראשונה בסמוך לפציעתו של המתלונן מסבירה קיומן של סתירות אלה. לדבריו, דווקא החלטתו של המתלונן להפליל את העוררים, החלטה אשר טרם נתגבשה בזמן אמת, היא המסבירה את קיומן של סתירות אלה. חמזה הפנה אף הוא לדיווח של שוטרי מג"ב.